אליעזר יוסף. ככה אני הייתי אוהב לקרוא לו.

אם תרצו, הזיכרון הראשון שלי מאליוס נתון לשנות הגן או תחילת בית הספר היסודי, בחופשת הקיץ בקייטנת תלמוד תורה שם את מיץ הפטל המשעמם הפך אליוס לשיר וכינוי – מיץ הפלא. איני זוכר את המנגינה ובטח לא את הטעם אבל את אליוס עושה את זה אני זוכר.

בהמשך, ידעתי מי הוא ממרחק – שייך לחבורה לא ברורה, השמחה או הגאולה, איני זוכר, אבל לא הכרנו רק ידעתי שהוא מיוחד משהו.

אחרי כן כבר הגיע חיבור נפלא. אליוס הפך רכז נוער בדיוק כשנכנסתי לגיל הנוער. באותה השנה, עוד קוסם לעשייה הנפלאה בנוער, אני למדתי בישוב בישיבה בכיתה ט' ואיך אומר לא כל כך התחברתי למערכת כך שלא הופעתי הרבה והברזתי הרבה וכו' וכך יצא שהיה לי ואני חושב שזה אף היה מוסדר – חברותא עם אליוס בבוקר בבית המדרש של הישיבה הגבוהה. גם מוטי קרויזר הצטרף. אלו היו שנים שרבים מבני הנוער בישוב היו בבית ולא נסעו למוסד הלימודים שלהם. וככה למדנו ליקוטי מוהרן. אני זוכר שלמדנו את תורה ס"ד של רבי נחמן שם, המדברת על החלל הפנוי. אז לא הבנתי, גם היו לא, אבל זה מה שלמדתי עם אליוס.

בנוער ? גוועלד, היה נפלא. עונגי השבת, שהיו מלאי תוכן, הצגות, פעילויות, שיחות וכמובן גולת הכותרת – שירת י'ה אכסוף שאליוס לימדנו במנגינה המוכרת של קרלין. היינו יושבים בטיילת ושרים, יושבים בבית הכנסת ושרים. בתהלהבות ובהתרגשות. תמיד חלמתי להיות בנוער של הישוב, ואליוס היה השנה המופלאה ביותר שם. 

הוא לקח אותנו, חבורת הנוער המכונה "ישיבתי" והעצים אותנו, הפנה לנו משאבים ותשומת לב, תוך שהוא לא זונח את שאר החבורות בנוער ולא משלם מחירים כלל. להפך, מעצים ומעצים. אם תרצו, הוא חשב שצריך לגדל חבורות חזקות ואז לחבר. עץ רך בימים עלול להיות עקום אם מחברים אותו חיבורים לא נכונים. זו הייתה הפילוסופיה של אליוס בנוער. הייתה לו דרך מחשבה ואמונה – והתלהבות אדירה. 

פורים אצלכם בבית, היה אירוע מדהים, מרגש שפתח אותי לפורים

גמר המונדיאל, שיעור תורה בשבת בצהריים,  ליגת הכדורסל של הנוער, עוד ועוד פעילויות מיוחדות, ליל תשעה באב בכותל, שהיה אירוע מעצים ומיוחד ויוצא דופן ובעל השפעה אדירה עלי. אליוס בעצם אמר לנו – יש לכם אחריות להביא בשורה. זה עצום עבור ילד בכיתה ט'. אליוס האמין בנוער. האמין בנו מאד. בכולנו.

השיא היה הטיול לצפון, לא האמנתי שיכול להיות דבר כזה. ואליוס ברוב חוכמתו נתן לחברים מהנוער שלא היו חלק פעיל במהלך השנה – דווקא שהם יפיקו את הטיול, יתחברו, יחברו את חבריהם, לכולם יש מקום אצל אליוס. באמת ככה.

בעצם, מסתבר שהיה שיא גדול יותר – מניינוער שבזכות אליוס הפך למה שהוא היום. היו עוד במלאכה, כמובן, הגבאים ואחרים, אבל אליוס הנהיג את זה. גם פה הוא ידע לחבר חברים שפחות היו שייכים מעצמם לתפילות ולנוער ולתת להם תפקידים מעצימים באחריות על התפילה. ואותי ? לא זנח, ידע שרציתי להיות גבאי, ולכן אני והוא היינו מכינים יחד את הקיגל של אליוס. שהיה טעים נפלא ותמיד עם תמיד שונה מהקודם, אבל תמיד. 

בשנים שאחרי נותרנו חברים עם שיחות קפה מועטות. גם המשיך בעשייתו המבורכת בבני עקיבא וגם התחיל להיות חולה.

הפעם האחרונה שישבנו הייתה לפני שנתיים. שבת משפחתית שלכם ואני בערתי מכעס על איזו התנהגות של אחד המתפללים במניין נוער ומזה יצאו הרבה עצביים החוצה על דברים רבים בישוב וכו'. אליוס ישב איתי שעה ועוד שעה ודיברנו והקשיב ודיברנו והעריך והעריך.

אליוס העריך אותי. אני לא מספיד אותי, אני מברך את אליוס על כך. אליוס העריך אותי, ואני אוהב אותו על זה. הוא האמין בי, בזה אני חב לו תודה. אני פרץ לי דרך. אבל לא רק בי, כמו שהזכרתי בסיפורים, הוא בחר להאמין ברבים, שלא האמינו בעצמם, שלא ידעו שהם יכולים בכלל.

אליוס היה טיפוס. חבל על הזמן.

אליעזר יוסף היה אדם חזק. חזק מאד.

חי מאד. הוא בעיקר חי, עם חיות עם חיוניות.

ואני חב לו תודה ענקית.

אהבתי אותו מאד. תמיד.

***

רק טוב וחסד.

יעקב לנדוירט