ברוך, לידיה ונועה יקרים,

אני כותבת לכם בלב כואב, כשפניו של אליוס חיים לנגד עיני, ואני יודעת שתמיד יהיו מוחשיים עבורי. הזמן לא ישכיח את האדם המקסים והקורן שהיה.

הרגע שלעולם לא אשכח היה ביקורו האחרון אצלי לפני כשבועיים. הלב צנח למראה הגוף הצנום ויותר מכך מן המבט בעיניים, של עייפות עמוקה ואפילו וויתור, שהתחלף לסירוגין באדוות חלושות של תקווה. מעולם לא שמעתי מאיש ממטופלי באומץ ובפיכחון את ההכרה שהימים ספורים והזמן קצוב. איזה אומץ היה לנער החכם לרגע לא לוותר על הפיכחון והחמלה. עלי הוא חמל, על כאב הלב. והשביע אותי לעמוד לימינכם אם תיקלעו להתמודדויות משפטיות.

בשבוע החולף לבטח שמעתם הרבה על מה שאליוס היה לאנשים שהכירו אותו. עבורי הוא היה פרח לב הזהב. אדם נדיר שאי אפשר לתאר את יפי נפשו. צניעותו היתה מושרשת כה עמוק שנראה בעיני מזן של מלאכים. אתם יודעים כמה ארוכה ומייסרת היתה דרכו בטיפולים השונים. אינני יודעת מנין שאב את כוחותיו, ואני מנחשת שהכל היה טוב בעיניו ובלבד שישאר עמכם, אהוביו. לא כך נגזר, והלב מתפוצץ.

אליוס הותיר בי משאלה שאוכל להתעלות לצניעותו, ובה בעת את השאיפה הלא-צנועה לנקום במחלה שהכריעה אותו, בכל דרך שיש לאל ידי.

חבל על דאבדין ולא משתכחין, ליבי עם אליוס היקר שאבד, ואיתכם שדואבים את לכתו.

שלכם,

מיכל לוטם