אפרת זילבר: לפני כמעט שני עשורים  , עבדתי כרכזת הנוער של מצפה יריחו. באותה תקופה מצאנו עצמנו מתמודדים עם   קבוצת נוער מגוונת-  חלקם הלכו בתלם החברתי והערכי המקובל בישוב דתי וחלקם גלשו לעבר שולי החברה הדתית. כרכזת נוער , בחרתי לשים דגש

על הדאגה לנוער המאתגר לחבר אותו ככל הניתן לקהילה ולפעול לטובתו. היו מי שלא אהבו גישה זו ובחרו להפסיק את העסקתי כרכזת. החלטה זו גררה גל תגובות ומתח בין גווני האוכלוסיה השונים בישוב- בקרב הנוער וההורים. באחד הערבים התקיים מפגש קהילתי סוער סביב הנושא, שגלש לדיון על אופי הישוב וערכיו…

לקראת סיום המפגש, כשאנרגיה של מאבק ומחלוקת קשה באוויר, נעמד אליוס , רק בן 17 במרכז המעגל. זוכרת את השקט שהשתרר ואת הציפיה לשמוע מה יש ל"דוס הזה" לומר… ובתוך השקט, בענווה במנהיגות ובנחישות שלו בחר אליוס להדגיש את העין הטובה . הוא דיבר על הסכנה שבראיה מצומצמת , דיבר על החובה ליצור חיבור בין כולם והבהיר לאלו שהביעו התנגדות כלפי את הטעות וההחמצה שבהחלטתם… זוכרת שבסוף דבריו נשמעו מחיאות כפיים סוערות..

כזה היה אליוס. איש של חיבור, איש של עין טובה, איש, נער, שכבר בגיל צעיר הצליח לראות את המציאות כמורכבת ולהבין שהעולם לא שחור ולבן. איש שהבין את ההחמצה והסכנה שבהסתכלות הצרה, ושכבר אז ידע לחבר אליו כל אדם באשר הוא. 

תודה על מה שהיית בשבילי בערב ההוא. תודה על מה שהיית בשביל כולנו מאז ובכלל..

תמונה מצורפת של אליוס באותו מפגש