אליוס היקר,

אני כותבת לך בצורה של מכתב, כי בראש ובראשונה, אני מרגישה ועדין רוצה להרגיש שאתה כאן. דבר שני, בכנות, יותר קל לי לדבר אלייך ולא עלייך. חוץ מזה שאני לא מעוניינת לרשום בגוף שלישי, אלא באמת לרשום לך.

אתה זוכר את הפעם הראשונה שלך ב'נוער יחד'? הגעת בפסח 2005, אתה וכל משפחת ובני דודי וחברי פז. מכלול של 20 אנשים. כאשר הצוות המרכז: אתה, גידי ואלעד בראש. מגיעים עם אווירה מגבשת, עם צוות שעושה שמח. חבר'ה ערכיים אחד אחד! כבר בהתחלה, אי שם בערב חמישי, דובר על אחד קצת נמוך עם הרבה שיער, שעושה רעש כמו 10 מדריכים. מצחיק, שנון, כיף לדבר איתו, מבין עניין. השמועה דיברה על מישהו בשם אלי-אס? אלי-רז? אלי-מה השם שלו?

ביום שישי בבוקר עשינו כולנו טיול לאזור ירושלים, לאיזה מערה. כשיצאנו הצלחתי לחתור למגע (בלי מגע) אלייך. כדי להגיע לדבר איתך היה צריך לחכות בתור… אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל אני זוכרת שאמרת לי: "נטעלי בנאדם לא הופך להיות יותר דתי בגלל מה שהוא לובש. יש נשים דתיות שהולכות עם חצאיות והנפש שלהם רחוקה מלהתקשר לדת, וכאלה שלובשות מכנסיים והנפש שלהם טהורה".  בשילוב של הנוף והאוויר הירושלמי הופתעתי למה ששמעתי עכשיו. 

בסעודת שבת עוד עשית מלא צחוקים והצגות, והענקת את מכלול הכובעים שלך לשני הבני דודים שלך, כי אמרת שאתה ממש בקרוב מתגייס לטייס. ובלב של כולנו אפילו במקצת שאנחנו מכירים, כולנו התבאסנו שרק הגעת ואתה כבר עוזב… ועד כה, עוד לא הבנתי בכלל איך קוראים לך..

במוצאי שבת לפני מסיבת הקריוקי, יצא לנו לדבר במועדון, ושאלתי אותך "למה קוראים לך אליאס?" זה הרגיש לי שם ישן (למרות שתכלס אתה אדם דתי, יכלו לקרוא לך יעקב-גם זה לא מחדשי התקופה…). אמרת לי, "לא קוראים לי אליאס, קוראים לי אליוס". שאלתי אותך "כינוי?" עניתי לי "לא, זה השם לי". הפתעתי מה זה השם המוזר הזה.. "מה זה אליוס?" וענית לי עם חיוך: "אליוס זה על שם שני הסבים שלי אליעזר יוסף- אליוס". "איזה שם! הכי מיוחד שיצא לי לפגוש!" והחזרת לי "שמת לב לשם שלך..?" חייכתי 😊

מאותו רגע הפכת למשמעותי בחיי. 

לימדת אותי יותר להשתחרר, בזכותך התחלתי יותר להתמכר לתחום הדרמה וההצגות. הורדתי לי את סטיגמת השחור או לבן, את ההבדל בין החילונים הליברלים, לדתיים המקובעים. הכנסת אותי אלייך הביתה במצפה יריחו, פעם ראשונה שהכרתי מה זה פויקה, והבנתי שזה טעם נרכש, כי הפעם הראשונה הייתה..בוא נאמר..לא להיט😊 ישבנו שם למעלה, באזור שעוד לא היה בנוי, עם בירות וגם אבא שלך הצטרף. לא האמנתי איך מבחינתך זה היה סבבה לקבל, להכניס לביתך גוון אוכלוסייה מאוד שונה מימך, ומה זה להכניס? מכל הלב. מי שלא היה בבית משפחות פז, לא יודע מה זה אירוח..

אחר כך נפגשנו עוד הרבה עם הרבה מהבני דודים שלך, בפארקים, בבית של אלעד ואודיה על הפוף, בדירות הענק המתחלפות של גידי.  והרבה טלפונים בזמן שהיית בצבא ובשלב מסוים שאני כבר התגייסתי.  אני זוכרת שאחד הדברים שהתבאסתי אז כשעמדתי להתגייס, היה שאני לא אוכל להגיע ל'יחד'. במקביל תמיד הופתעתי, איך תמיד, אבל תמיד פתאום היית מגיע מהצבא. מגיע לשבת של 'יחד' שניה לפני שבת עם גיטרה אבל בלי בגדים לשבת.. בפסח 2006 כשהיינו באילת בתוך הים, פתאום רואים אותך. שלא לדבר על זה שבאחד הערבים שהינו באילת על ספינת הריקודים, כל החבר'ה הגדולים במקום לרקוד על הסיפון, ישבנו איתך למטה ושרנו לצלילי הגיטרה/מפוחית שלך. 

ובקיצור הופתעתי איך פתאום מכל מקום היית מצליח לצאת מהצבא? ואמרת לי לפני שהתגייסתי שני דברים: "נטעלי אם את רוצה להשיג משהו, את תשיגי אותו! אם את רוצה לצאת ל'יחד' כשאת בצבא, אפילו אם את בקרבי, את תצאי. שבירוקרטיה לא תפחיד אותך. בצה"ל יש אפשרות לקחת ימי התנדבות, פשוט תבקשי."  וכמו קסם, זה עבד. אפילו באמצע הטירונות קיבלתי חמשוש כי ביקשתי לצאת למשהו של 'יחד'.

אחרי שאני השתחררתי אתה כבר היית בשליחות לגרמניה. עשית הלוך-חזור גרמניה לארץ. אבל כל פעם, כל פעם שחזרת אפילו לכמה ימים, התעקשת של משנה באיזה מתכונת של חבר'ה, העיקר שניפגש. אם זה ארוחת ערב עם כל הבני דודים שלך אצל אלעד ואודיה, או קפה אצל חדוה, אני ויעל בנחלאות, או לעשות פויקה/עוף ממולא ביער ירושלים. רק שניפגש!

עבר איזה תקופה של משהו כמו שנתיים-שלוש, שהתחתנת, נולדו הילדים. ויצא שדיברנו פחות, ובזיכרוני לא נפגשנו. היה משהו אזור יוני 2013, ישבתי מחוץ לספריה הישנה של אוניברסיטת אריאל, עושה עבודה עם חברות. בחוץ שמש, חם ברמות, בצל בקושי נעים. פתאום אני רואה דמות עם מכנסיים ארוכות, סנדלים עם גרביים, חולצה ארוכה רחבה וכובע טמבל בצבע בהיר על גבול הוורוד שמכסה גם את הצוואר. ואני לא בטוחה, אבל זה אליוס? מה ניסגר איתו? שכחו לספר לו שחם? באיזה טמפרטורה הוא חי?

אני צועקת לך ממרחק של איזה 50 מטר: "אליוס!! זה שאתה נשוי לא אומר שאתה צריך להיראות מוזנח!!!" עלית לכיווני על חיוך מאוזן לאוזן והכנסת לי מכה מתחת לחוגרה "מה את רוצה יש לי סרטן העור?" סליחה, מה..רגע, אני ירדתי עליך.. אתה היית צריך לרדת בחזרה..מה הכנסת לי עכשיו מחלות חשוכות מרפא לשיחה… הלו? אתה אליוס פז, השנון, המצחיק, הכריזמטי הרגיש, החזק שהיה בקורס טייס בתחילת דרכו, זה שספק עם קיר יכול לעמוד בדרכו.. 

"סליחה..מה אמרת?" "עזבי בקטנה..סרטן". לא רצית לדבר על זה, לא יודעת אם כי חברות שלי היו שם, או כי פשוט אף פעם לא עשית עניין משום דבר בהקשר לדברים שאתה עובר. אני לעומת זאת יצאתי מהשיחה מבולבלת, גם לא הבנתי אם מדברים על זה או לא, אם זה עדין סוד שאף אחד לא ממש יודע, ובכלל הרגשתי שזה כל כך שטויות, שמה עוד רגע אתה מבריא מהתרחיש הזה, זה רק עניין של זמן.. כדרך אגב אליוס פז! רק כמה שנים אחרי, שהתליויתי לסיור הדרכה של גידי, ודחקתי אותו לפינה הוא אמר לי שאתה לא הולך להבריא מזה.. וגם זה לקח איזה שלוש שנים, עד שהבנתי את זה רשמית.

כשידעתי שהמחלה תופסת תאוצה, הרגשתי שמצד אחד, אני חייבת שניפגש ומצד שני, לא רוצה. לא רוצה להיפרד. תמיד הרגשתי שיש לי את הכלים שנתת לי, תמיד הרגשתי שאתה איתי, אז אני לא רוצה לדעת שאתה לא. אבל היה בכל זאת חשוב שניפגש, ואם להיפגש זה שאתה בכוח, ואם להיפגש אז, זה איפה שהכל התחיל 'בבית חינוך'. הינו בהכנות למסע לפולין, ובדיוק כמה חודשים קודם, אני ואורטל הדרכנו את קורס הדרכה ומנהיגות לחבר'ה, שבסיומו החבר'ה קיבלו תעודה וחולצה. על החולצה מאחורה היה רשום: "אם לא נעשה מעשה, לא יהיה מעשה! מ.פז". היה ויכוח מי מבני דודי פז, אמר את המשפט הזה, סיכמנו שהוא יהיה מוקדש לכל המשפחה, אבל אני מודה שבתוכי, אני זכרתי שאתה אמרת.

אמרתי לך לקפוץ, בדיוק סיימת טיפול בבית חולים, אז אמרת שאם תרגיש טוב, תגיע. לשמחתי הרבה הגעת! דיברנו איזה שעה במשרד. שיתפת אותי במצבך, היית מרומם ממש. אפילו שאלת אותי "אם אני רוצה לראות את הצלקת מהניתוח?" אז אמרתי לך "ברוררררר". סיפרת הומור שחור שרק חולי סרטן סופניים מוכנים לצחוק ממנו, כל השאר צריכים לבלוע את הרוק למשמע אוזנם. היית מאוד כנה, הרבה יותר מתמיד, הרבה יותר אולי בכלל ממה שהכרתי. התעקשת לשאול לשלומי, והאמת שלא רציתי כל כך לשתף, הבנת שלא הכי להיט, אבל עודדת מאוד. לפני שסיימנו והענקתי לך את החולצה שכל כך התרגשת וישר לבשת. אמרת לי "נטעלי לך אני לא דואג, את תהי בסדר, את גם תמצאי את האחד שהוא יהיה הכי מיוחד שיש". התפלאתי, רציתי שתדאג. כנראה שזיהית בפנים את התחושה שלי ואמרת לי "באמת, לך מהרבה אנשים שאני מכיר, אני לא דואג". ואמרת עוד משהו כשיגיע היום, אני אשתף במה שאמרת אז באותו יום..

זו הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו.. ובין הפעמים האחרונות שלדעתי דיברנו.. אחר כך הכל עבר להתכתבויות כי לא היה לך כבר כוח. עבר עוד תקופה של כמעט שנתיים, עד שעזבת את מלכות הארץ. המשכנו להתכתב, בהתחלה היית עונה משפטים ארוכים, אפילו פסקאות, לאט, לאט, זה נהפך ללקוני מאוד, קצר מאוד, תכליתי מאוד. אני אגלה לך שהמון פעמים הייתי פותחת את חתימת השעה בווצאפ כדי לדעת שאתה עדיין כאן.. 

השתדלתי לא להציק כבר יותר מידי, כי ידעתי שכואב לך. התכתבנו בפעם האחרונה ב-3.4.19. שאלתי לשלומך, וענית "כרגיל". היה קשה לפתח שיחה, ולא רציתי להציק. חודשיים ושבעה הימים אחרי זה. עזבת.

אליוס בכנות, אני חשבתי שאנחנו נפרדים ב- 17.4.2005. היום שניגמר מפגש פסח. לא דמיינתי אז, לזכות להכיר, לזכות להיות בקשר, לזכות להיות חלק מסוים מחייך, עוד 14 שנים חודש ועשרים וארבע יום. גם כאשר לא דיברנו ולא נפגשנו, אצלי תמיד נכחת ועוד תהייה נוכח. אני מבטיחה לקיים את מה שביקשת.

ולעכשיו אסיים.

השארת חותם בעודך חיי ונושם!

ולעד דרכך, כליך שהשארת על פני האדמה, יישארו לכל מי שזה לגעת ולהקשיב לך.

יקר היית תמיד, ויקר תישאר!

שלך, נטעלי