זכרונות מאליוס

את אליוס פגשתי בפעם הראשונה כשהגעתי לפעילות של "נוער יחד" בבית חינוך עיוורים בירושלים, זו היתה גם הפעם הראשונה שהוא הגיע לפעילות, מלווה בפמליה מכובדת של חברים ובני דודים שכבשו את האווירה בכל מפגש, חשמלו את האנרגיה של כל פעילות והפכו כל ארוחה, שיחה, הליכה או המתנה לחוויה בלתי נשכחת של צחוק שירים סיפורים ומשחקים. אליוס כמובן ניצח על כל הקרנבל בקסמיו, הצליח ליצוק משמעות לכל דבר שעשינו ככה שלא עברה חצי שעה בלי איזה סיפור ומשל עם מוסר השכל, בחרוזים אם אפשר.

אני בזמן זה, חיפאית חילונית, פעילה בתנועת הצופים, עסוקה בבגרויות ובלהבין מה אעשה אחרי הלימודים, הפכתי מהר מאוד לחברה קרובה וכמעט בת בית לבני משפחת פז הנכבדים. לרגע לא הרגשתי שונה, הרגשתי חלק, רצויה, אהובה, חשובה. אילו דברים שלא היו לי מובנים מאליהם באף מעגל חברתי אחר בחיי של אותה תקופה. ההיכרות העמוקה והמפתיעה שלי עם עולם הציונות הדתית דרכם גרמה לי לרצות לשתף את חברי לשכבה הבוגרת בצופים בקמצוץ מהעולם החדש שנגלה אלי. בקיץ 2005, רגע לפני שהתחילה ההתנתקות והיציאה מרצועת עזה, בקשתי מאליוס שיבוא לספר איך נוער ציוני דתי רואה את ההתנתקות, חשוב לציין שזה היה בערך חודשיים אחרי שהכרנו, כמה מהר התמסרנו לחברות הזו. אליוס שמח על ההזדמנות לקרוב לבבות והגיע עם אביתר עד לשבט כרמל בחיפה. אחרי התפתלות ראויה בדרכים, נכנסו לחדר מלא בבני נוער כרמליסטים שיתכן ומעולם לא דיברו עם "מתנחלים" בחייהם, נשאלו שאלות קשות וענו תשובות נבונות, אדיבות ועם חיוך, דיברו על עולם הערכים שלהם ונגעו לצד האידיאולוגי והתמים של כל נער שרוצה להרגיש משמעותי. הם לרגע לא יצאו במסע שכנוע והטפה, פשוט באו להשמיע את הצד שלהם ולגרום למי שרצה להכיר יותר טוב את המחלוקת ואת צורת החשיבה שלהם, להזדהות אפילו במקצת עם בני נוער שגדלו בקצה השני של הספקטרום הציוני הישראלי.

החברות עם אליוס, גידי ואלעד (אי אפשר באמת לנתק את השלישיה הזו כשחושבים על אליוס) נתנה לי יציבות ובטחון בתקופה משמעותית שבה יצאתי מהקן החיפאי לעולם של חינוך והדרכה בצבא ובשנת שירות, פגשתי הרבה אנשים וסיטואציות מורכבות ומאתגרות. כל פעם שנהיה לי קשה ידעתי שיהיה מי שייעץ לי או סתם יסיח את דעתי, בכל מפגש עם חניכים חשבתי איך אני יכולה לקחת השראה מבני פז, מהכריזמה והיכולת להוביל ולהבין את מי שעומד מולם. אחת לכמה זמן הייתי "בורחת" מאיפה שלא הייתי ומגיעה לביקור שכולל הרפתקה בירושלים והסביבה. פעם אחת כשעוד לא הכרתי טוב את ירושלים, הייתי צריכה לפגוש את אבא שלי ברדיו ואליוס הסכים ללוות אותי לשם. בדרך הלכנו לאיבוד ואליוס טען ש"הזיזו את הרחובות" לא שהוא התבלבל או משהו חלילה. ככה הסתובבנו איזה שעה בסמטאות בליווי סיפורים ובדיחות מהילדות וההתבגרות שלו שגרמו לי להתאהב בירושלים יותר. אני לא יודעת למה הרגע הזה זכור לי כל כך אבל זו דוגמא טובה לזה שלא היה רגע דל בחברתו ואיך עם כל הצחוקים ואין ספור הסיטואציות שנראו כמו קומדיה של טעויות, תמיד הרגשתי מוגנת ובטוחה וידעתי שאפשר לסמוך עליו. 

בשבוע הראשון של הטירונות שלי התקשרתי ערב אחד לאליוס (כנראה שהיה לו טלפון בדיוק בין כל הפעמים שאיבד אותו או החליט להחרים אותו) לספר לו מה עובר עלי, כמה צועקים עלינו ואיזה עונשים קיבלנו. הוא סיפר לי משל על איך המשאית שהיא "צה"ל" דרסה את "הגיון" שעמדה על המדרכה כשניסתה לא לדרוס את "פקודה" שעמדה באמצע הכביש, וכך בצבא אין הגיון, רק פקודות. אני חושבת שכמעט בכיתי מהסיפור הזה. אליוס אמר לי שהוא גאה בי כל כך על זה שיש לי פרופורציות נכונות במפגש שלי עם המערכת הצבאית ועם המפקדים וחוסר ההגיון בטירונות, הוא צדק, אני ישר הבנתי שזה הכול משחק ואין צורך לקחת את כל זה ברצינות מדי… זה היה בזכותו. אחרי שנתיים בהם אני צופה ומלווה את אליוס במסלול הצבאי שלו ושומעת כל פעם איך הוא עומד על שלו בכל סיטואציה, נכנס ויוצא מצרות, ידעתי איך להתמודד והרגשתי שזה קטן עלי בעוד חברי עשו עניין מכל שטות. עד היום אני מנסה לזכור לקחת הכול בפרופורציות כל פעם שהעולם מאבד היגיון. 

אליוס תמיד ידע מה להגיד, מה לעשות, איך לעזור ולפתור כל בעיה, איך לשמח, לבלות ופשוט להנות מהחיים, תמיד ידעתי שזכיתי ואין שני לו, אף סיפור לא באמת יכול להכיל את גדולתו בכל הרגעים, קטנים כגדולים. נותר רק לומר תודה.

(יעל א-דור)