לפני די הרבה שנים למדתי בישיבת עתניאל.

כמו בהרבה ישיבות, בתום תפילת שחרית היה מישהו שאחראי לומר דבר הלכה קצר.

זו במה כמעט בלתי אפשרית. יש רעש של מתפללים, אנשים עסוקים בלקפל את התפילין שלהם, מדברים ומשלימים חוויות מהלילה ולמעשה מטרת העל של רוב החבר'ה זה בכלל לחתוך לכיוון ארוחת הבוקר.

—

הכל התנהל כרגיל עד שבוקר מפוהק אחד התפקיד עבר לסנופקין של עתניאל- אליוס פז.

הבחור הקטן והקסום הזה, שהיה בית ספר מהלך ליצירתיות, לקח את המשבצת הכי קשה, את הבמה הכי מאתגרת והפך אותה לפינה שכולם חיכו לה.

בכל בוקר, כולם היו סקרנים לראות איך אליוס יעביר הפעם את ההלכה.

בוקר אחד הוא רצה להדגים לנו מה האורך של תחום שבת, אז הוא לקח מהמטבח גליל ענק של ניילון חד פעמי ורץ איתו בכל בית המדרש, עובר דרך אנשים שונים שהחזיקו חלקים ממנו- וכך הדגים לנו כמה זה גדול. (הוא כמובן דאג להדגיש שישתמשו בניילון בארוחת הצהריים וזה לא בל תשחית)

בבוקר אחר, הוא הקליט מראש שיחה יחד עם חבר, ובאמצעות משחק מוגזם ותנועות שפתיים לא מסונכרנות להקלטה, הוא גרם לכולם צחוק ולא לפספס מילה. בפעם אחרת אף אחד לא ראה אותו ופתאום הוא צץ מעזרת הנשים להפתעת כולם ואמר את ההלכה משם בחצי צעקה.

בתקופת ההתנתקות, זכינו לעשות איתו הצגות רחוב בירושלים. גם שם הוא היה טוטאלי ויצירתי. כדי ללכוד את תשומת הלב של האנשים שעברו בשוק- הוא המליץ שנעמוד בתחפושות שלנו, נקפיא תנועה ולא נזוז במשך דקות ארוכות עד שמספיק אנשים יסתקרנו ויסתכלו – ורק אז נתחיל.

—

אליוס החזיר את נשמתו לבורא, אחרי מחלה שנלחם בה במשך כמה שנים.

הידיעה על כך צבטה לי את הלב כל כך חזק. כל כך הרבה חיים היו בו. כל כך הרבה טוב לב. כל כך הרבה יצירתיות ועוז רוח וילדותיות במובן הטוב והבריא של המילה.

—

היית השראה לרבים ולימדת אותי הרבה אחי היקר.

יהי זכרך ברוך.

—

התמונה קצת ישנה, אבל ככה הכרתי את אליוס