על אליוס, בהוקרה  

לא בטוח שאליוס היה שמח בכך, אבל בחרתי לכתוב על התקופה בה חלה. מדוע? כי ההתמודדות שלו היתה בעייני אצילית, כמעט בלתי אנושית, במובן המעורר יראה והערצה כאחד. הנה אני מודה: אני מתפללת מדי פעם לה' שלא יבחן אותי. אליוס נבחן ועוד נבחן. לא עלינו, על אף אחד מאיתנו, להיות במצב בו היה נתון במשך שנים.  

ההתרשמות שלי מן השנים הראשונות של מחלתו היתה שהוא מאד לא רצה להיות חולה ולא הסכים לקבל על עצמו תווית החולה ולא היה מוכן לאבד ולו לרגע את האמונה ואולי התקווה שעוד מעט יחזרו החיים למסלולם. מן הסתם, נדרשו לו כוחות עצומות על-מנת להמשיך להחזיק בעמדה זו ולא לתת לייאוש לא כל שכן הכאבים והבחילות האינסופיות להכניע אותו.

בכל מקרה, בשנה האחרונה לחייו, החלה המחלה המנוולת לתפוס תאוצה, והמשפחה שלנו, השבט בו התברכנו, כבר לא יכלה לעמוד מן הצד. אני לא יודעת איך הוא הרגיש בקשר לעניין. נראה לי שבאופי, הוא לא אהב לקבל עזרה. והנה הוא מוצא את עצמו נאלץ לקבלו, אם מפאת מצבו, אם בגלל נחישותנו אנו לעשות משהו שיקל עליו ולו במעט. כמה אהבנו את הילד הזה. 

אדם שמקבל עזרה בעל כורחו או כנגד טבעו עלול לגלות התנגדות לכך, באופן זה או אחר. לא אליוס. הוא ניצל את הרגע בלחבק ובלהרגיש מחובק. לחבק? אליוס אף פעם, אף פעם אחת, לא התייחס לשום עזרה שקיבל, קטן ככל שהיה, כמשהו ש"מגיע לו" או כדבר מובן מאליו. תמיד הוא הקפיד לומר תודה, בין בעל פה ובין במסרים שהחלפנו, שם תמצאו מצדו מכתבי תודה, שופעים, חמים, מנוסחים היטב, במחשבה וברגישות רבה, ורבים מהם. רק לקראת הסוף ממש, הפסיק והספיק לשלוח אימוג'י בלבד. ועדיין. תמיד הכיר טובה. בגלל זה דיברתי עליו בלשון אצילות. 

ולהרגיש מחובק? פעם, אני וג'ונתי באנו לבקר אותו במצפה יריחו, ביודעו ובהסכמתו, אולם משהגענו הוא כבר נהיה חלש מאד ולא היה מסוגל לארח אותנו כפי שבטח ציפה מעצמו לעשות. כמובן שהוא התנצל על כך נחרצות אך בכך לא הסתיים העניין. רגע לפני שנרדם על הספה בבית הוריו, הוא אמר לנו, ואולי לעצמו, שיש אנשים שחייהם נלקחים מהם בתוך שנייה והם מעולם לא זוכים לקבל את כל האהבה הזאת, כמו שכפי האהבה המופנים אליו כעת. אני מודה: באותו רגע רציתי ולומר לו כמה הוא אדם גדול אבל הדמעות, הן חנקו אותי.

ומכל אלה, היה מקרה אחד ששבה את לבי והוא מגיע בעיני לדרגה של מעשייה חסידית. הוא פותחת ונסגרת בשוקולד מנטה. לאליוס היה סיפור ארוך, רומן בעצם, עם שוקולד מנטה. אם, למשל, נסע אחד מאתנו לדרום אפריקה או שקיבלנו אורחים משם, היינו תמיד דואגים לשמור עבורו חפיסה או שתיים של המעדן הנחשק, ויכול אף להיות שההתנזרות ממנו שנכפה עליו לתקופות כשחלה, היה מבחינתו עינוי בפני עצמו.

והנה, באחת ההפסקות בטיפולים, נפער חלון הזדמנויות, וניתן לו לחזור לרגע אם לא ממש לתלם אז לפחות לטעימה. וג'ונתי, שותף נלהב לרומן האמור, גילה חנות נידחת בעיר שמוכרת שוקולד מנטה אנגלי משובח. ופעם, הוא אפילו הסביר לאליוס היכן נמצאת אותה חנות. "אבל את צריך להיות בר מזל," הוא הדגיש, "כי רק לעתים רחוקות יש להם את האוצר, אה, סליחה, המוצר, והוא נחטף מן המדפים." 

והנה, יום אחד הגענו לבקר את אליוס וג'ונתי נשא עמו קופסה מאותם שוקולדים והציג אותה בפני אליוס בגאווה מה ועוד הוסף לספר לאליוס על הנס שקרה לו: "זאת היתה הקופסה האחרונה בחנות, כאילו חיכתה שם עבורי." ואליוס? הוא בכלל לא נראה מופתע מעניין. "כן, אני יודע," הוא מלמל ואחר כך נאלץ להסביר שהוא עצמו הלך לחנות לקנות לעצמו שוקולד ומצא שם שתי קופסאות על המדף, "אבל אמרת שרצית להביא לי, ולא רציתי לקלקל לך, אז קניתי רק אחד." לראייה: מידת אמונתו באדם ובה' ולכל הפחות, הסיפור הכי מתוק שבעולם!