כ"כ פחדתי מהיום הזה אליוס.

ההודעה, ההלוויה, ההספדים, ובעיקר התחושה הנוראית הזאת כאילו העולם התרוקן ברגע אחד.

היית אדם ענק. פשוט ענק. וכל אחד שפגש אותך נדבק בשניה בהתלהבות המטורפת שלך. אני לא חושב שראיתי בחיי מישהו שמעביר מסרים טוב יותר ממך. הסוד שלך היה בלי מניירות ובלי רטוריקה – פשוט לדבר תכלס ללב של אנשים. בגרמנית, אנגלית או עברית להפציץ אותם באידיאלים, לדבר אליהם אמת. למדתי ממך מה זאת אש בעיניים, מהי תחושת שליחות. לימדת את כולנו מה זה רבאק אמיתי ואיך לא מוותרים אף פעם.

אמנם הייתי בקשר קרוב איתך רק שנה וחצי אבל היית כ"כ משמעותי בשבילי. סימלת את תכלית הקיום של תנועת בני עקיבא. היית כזה אמיתי, כזה אופטימיסט, שום דבר אצלך לא היה בלתי אפשרי. שום רעיון שאי פעם הצעתי לך לא שללת. אם אהבת דאגת שאני ארגיש את זה במיליון אחוז ואם חשבת שצריך לפעול אחרת אמרת מן "וואי אחי רעיון מגניב, אבל מה דעתך על…?". לא הייתה אצלך דרך השלילה, הייתה דרך החיוב, ודרך החיוב האחרת.

גם כשהיה ברור שאתה עושה מעל ומעבר לכוחותיך שחלשו עם התקדמות המחלה, הצלחת בכוחות מופלאים לשאוב אנרגיה מהפעילות של בנ"ע גרמניה. חזרתי לארץ והיית בטיפולים? קראת לי לעשות איתך ישיבת צוות בעודך מחובר לאינפוזיה בהדסה עין כרם. התרגשת מכל חניך שנרשם לאיזה מחנה, מכל תמונה סתמית ששלחנו לך מפעילות, אפילו אם היו בה שניים וחצי אנשים. גם אז ידעת לפרגן ולהדביק בהתלהבות להמשך.

תמיד היית זמין בשבילי. גם בזמנים הכי מבאסים בשליחות ואפילו אם היית מרוקן מכוחות, תמיד תמיד מצאת זמן. ידעת לעודד עם שיחות על שטויות שלא בענייני עבודה כמו התוצאות האחרונות של בית"ר או איזה משחק בליגת האלופות. גם אם זה רק קצת עניין אותך, הספיק לך שזה ישמח אותי לדבר על זה עם מישהו. הבנת את נפש השליח כמו את נפש החניך. אפילו כששאלתי אותך אם מתאים לך להעביר שיעור לחניכי ההכשרה, וידעתי שכמעט ואין סיכוי למרות שהיינו במכינה במעלה אדומים שזה עשר דקות מהבית שלך, אפילו אז גררת את עצמך בשביל 40 דקות עם חניכים שכ'"כ האמנת במה שהם עושים.

היית אדם כזה שמח. איך אני זוכר את השוק כשהיינו בדרך לגרמניה, והתעכבנו בטירוף בצ'ק אין ככה שעברנו את כל הבידוק בנתב"ג רק איזה 20 דקות לפני הטיסה, אבל אתה התעקשת שנלך להרים כוסית להצלחת השליחות בטעימות וויסקי של הדיוטי פרי. כל צעד שלך היה דוגמא אישית, וכל רגע איתך היה שיעור לחיים. איך להניע אנשים, איך לסמן מטרות ולהגיע אליהן, ולא לנוח אלא ישר לסמן את המטרה הבאה. המחנה איתך בבד סוברנהיים היה אחת החוויות הכי מטורפות שאי פעם עברתי. מצאנו את עצמנו רוקדים אנעים זמירות כמו בישיבה עם עשרות ילדים שבקושי ידעו להגיד שמע ישראל, אבל לא יכלו לאש שהייתה בך.

העולם איבד לוחם עצום ומפקד דגול. למרות שכבר בקושי ראיתי אותך מאז התמונה הזאת, קשה כ"כ להבין שאתה לא נמצא שם איפשהו, מגייס עוד תקציב בשביל בני עקיבא גרמניה או עובד על הפרויקט הבא, ובעיקר זמין לכל הודעה. עצוב להיפרד ממך, אבל עדיף להתמקד בצוואה המפוארת שהשארת אחריך, ותמיד תמיד תמיד להמשיך להאמין.

תודה לך על הכל, אגדה.

ברוך דיין האמת.