קודם כל אליוס חסר לי מאד מאד. חושב עליו הרבה. הוא נוגע בי בהרבה מקומות בחיים שלי. חושב עליו מה היה אומר על משהו. איך הוא היה מעביר את הסגר עם הילדים. מה היו המחשבות שלו על הקורונה. על המצב. על ההנהגה.. על רעיונות. על דילמות בעבודה, קריירה, איפה לגור. וסתם אינסוף מחשבות שהיינו חופרים עליהם…

 גם בחברות שלנו, הרגיש לי יותר כמו אח גדול ומנוסה, סוג של מורה דרך בשבילי. רואה עם הזמן כמה דברים נטמעו בי. כמו "לעשות עניין". להשקיע בילדים. להיות נוכח. ושוב לנסות להיות נוכח. לצחוק על דברים. להתעקש כשצריך. לקחת את עצמך ברצינות כבנאדם אבל להיות מלא בהומור עצמי… ובכלל הוא כמו צדיק כזה שדמות דיוקנו חקוקה ולפעמים תתן לך מבט על משהו כשאתה רוצה לקבל כיוון. נזכר פתאום, שהיו תקופות כשהיה חולה, שמעבר ללהתפלל, קיבלתי על עצמי לא להיות סתם באינטרנט ופייסבוק אחרי עשר בלילה… כי ככה הרגשתי שזה נכון בשביל הקשר שלנו. בשביל המשמעות שהוא משדר שצריכה להיות לחיים. לא לחנטרש את הלילה. תקום תחיה את החיים.

אף פעם לא נפטר לי חבר קרוב. וגם בלוויה ואחר כך, עד עכשיו הוא כל כך חסר לי, חור. שאפילו בעצירה קטנה אחרי רמי לוי, שנה אחר כך, השטחתי על הקבר שלו לדבר איתו, להתפלל אליו, ופשוט ברגע הדמעות יוצאות ויוצאות, והגעגוע נפתח כמו תהום. וגם תוך כדי שאני כותב עכשיו הדמעות יורדות מעצמן. רק בלעצור ולחשוב עליו הלב נבקע. 

והיה כל כך כיף איתו. למרות שאני מהאנשים שלא הכרתי אותו המון שנים, ואין חוויות של טיולים ונעורים, עדיין היה משהו בכל מפגש. היה פשוט. היה אפשר לדבר על הכל. על מה לא, על הילדים, על יזמות, על חלומות, על פוליטיקה יישובית, על גרמניה, על הממשלה, על סרטים וגיבורי על (גרם לי להתאהב באיירון מן. וכמובן להתפלפל אח"כ על הסרט).  וגם בתקופות האחרונות, שיחות שנוגעות בהרבה דברים ואפשר לדבר על כאב ורעיונות, וחלומות, על היום שאחרי, ועל היום שלפני, כאילו כל הזמן גם תוך כדי הכאבים וההזיות שהוא עבר, כאילו השיחות היו נורמליות, כאילו טפח מעל מה שקורה. הנשמה רצתה להיות כל הזמן בעניינים.

וואי ואיזה שנים של רכבת הרים, של הלוך ושוב, של להיכנס ולצאת, של לנסות להתקרב. שהוא שמח במה שעובר עלי והוא אללא יסטור כמה סבל. כמה רציתי לטוס איתו לאומן, במקום היינו שם ביחד בכאב האינסופי, בתפילות, ברסיסים. וחלום ששנה הבאה נלך יחד. וזוכר סצנה ששנינו יושבים במרכזי מאחורה, בשבת אחרי כל התפילות, והבאתי לו בקבוק מהמעיין של הבעל שם טוב במעזיבוז, כי זה יעני סגולה, ואליוס הרים שלוק מחוייך ולחיים.   

עובר על ההתכתבויות שלנו בווטסאפ, ובאמת קשקשנו הרבה, אבל נזכרתי בפעם אחת שדיברנו על זה שגם אני צריך לעשות בדיקות דם, והוא תוך כדי הטיפולים והכל היה מזכיר ושואל מה עם הבדיקות דם… וזה כזה היה אופייני לו. ומרגש (וכן עשיתי בזכותו את הבדיקה :)). וכל כך הרבה דברים שמציפים ונזכר, כמו הבשר המיוחד שהיה מכין בראש השנה, ואיך שהיה חותך אותו ומתענג עליו, ומתענג לראות אותנו אוכלים. מנטור שלנו לבשר. לסטייל. לרצינות. ללהשקיע בדברים.

לא כל כך יודע איך לסיים, ואולי אין צורך… אליוס קצת חי בי, ומשמש לי כצדיק לעת מצוא. וכמו עכשיו לעצור ולהתגעגע אליו זה מפלח. מתפלל ומבקש לי ולעולם שיגיעו מעשינו, בדיחותינו, הקשב שלנו, האהבה שלנו, לעולם, למשפחה, לילדים, למה שאליוס לימד ופיזר לנו כל הזמן. גם כשהוא לא ידע מה הוא עושה לנו.